We are moving from a familial, parent-child relationship in the workplace to an adult-adult relationship with our organizations, with all the shock, difficulties, triumphs, and fears that entails.”

–David Whyte, Crossing the Unknown Sea: work as a pilgrimage of identity (2001), p. 36

She was staring at me, her face unflinching. Our eyes locked. I remember only that the end of her sentence went, “but I am disappointed.”

-“You’re disappointed at . . . ?” I wanted to make sure I understood my supervisor correctly, but was so close to not having checked with her. I am accustomed to moving on, consequently missing the fine yet crucial point, when I sense confrontation.

-“At the resistance.”

So she was upset with me specifically. Hearing this actually made it easier. Just up to that point, I felt constricted while struggling to get out of agreeing to a request, well, nearly a demand, that she had made of me on my first week of work.

“I would rather be honest than hide my feelings,” I offered, “so that you understand where I’m coming from.”

I felt my tone to be somewhat apologetic, but I was truly resistant to showing up to a work event at 6am when this was not an explicit part of the job description.

I know my limits. If I don’t get enough sleep, I am cranky and unable to more-than-barely function. Most people I know can pull through if they are tired or under slept; as a light sleeper I get anxiety. I could go to bed early a few days in advance, get used to waking up before dawn, and so on. Yet I was not eager to adjust my routine in order to accommodate what I felt was an unreasonable scenario; I did not want to start my new job cowering.

Something in me was ripe for a different physical experience to set the tone, where choice created space to maneuver. My body became a rock, and I looked back at my supervisor with a quality more like stone than I was accustomed to acknowledging.

My lesson, I realized, was to let her understand my position. I was happy to work more hours that day, I told her; work two shifts in a row if there was a need. I could use the money. Ultimately, it was important for me not to say yes to anything she said because she was my boss.

I kept my explanation brief. A pause followed. I then added, “I realize this is a lot for you to organize.”

“Well, there isn’t really a lot for me to do,” she said.

It turned out she was trying to help her colleague who was organizing this early-morning, all-day event by what she called “pulling” staff from our department (I winced at the image). That was because a number of staff people were going to be absent that day (I wonder why).

She told me she appreciated my honesty.

I told her I appreciated that we could have this conversation. “Well, maybe I demand too much from people,” she said. Then she told me not to worry about it; that I may be asked to come in at 8:30am, but that she will speak to her co-worker.

* * *

On my drive home, I felt the need to shake myself out; to let the tremors come after having held myself in a semi-locked state. Once arrived, I took a walk along the street and paused, looking down at a patch of grass. I realized my fear fully: that my supervisor would be angry at me, disappointed for hiring me in the first place. With this understanding I kept on walking and passed a well-tended front garden, its tall flower bushes probably pumped with hormones. “No one can be that perfect all the time,” I thought . . . “even if you are afraid to disappoint.”

I had told my supervisor what my need was; I said I was willing to help, and made a request while stating my terms. My attempt to empathize with her position revealed her desire to help out her colleague. This openness made room for a creative solution.

At the crucial moment, I made a conscious shift from assuming the familiar position of the child cowering to please the adult (clinging to safety and approval, false substitutes for love) and making myself invisible, to embracing the risk of being fully present in an adult-adult interaction. This involved pain and growth. Something in me knew it had to happen this way.

7 views0 comments

Updated: Sep 9, 2019


חיפה, מאי 2019

ראיתי אותן בשיחים לאורך רחוב רמב"ן, במרחק הליכה קצרה מביתי. כל כך קרובות, ואילו רק לאחר כשנה בשכונה, אני מתוודעת אליהן בפנייתי שמאלה מהכניסה לַבניין. הרחוב מתעקל בְּעלייה ולאורך המדרכה שוכנות העכבישות בקרב שיחים שופעים, שמעבר להם נפרשת העיר במדרון אל הים. הבולטים בריח ובמראה הם שיחי הלַנְטַנָה, המוכרת לרובינו כגדר חיה עם ניחוח ייחודי ופריחה בצבעים שונים: שילוב של ורוד וצהוב, או אדום וכתום עז, וגם של לילך חדגוני וצנוע, המזכיר לי את החצר הקדמית בשיכון של סבתי. היא אהבה במיוחד את הלנטנה הסגלגלה שאת שמו ביטאה "לִילַה", בשפת אימה. ברחוב רמב"ן יש לנטנה לילכית המשולבת עם שיח אחר, אנונימי במראו. את שמו אינני מכירה; גם לא את פריחתו, אם אי פעם התאפשרה, שהרי הגוזמים משטחים אותו פעם אחר פעם. מַצָעו הצפוף של השיח, עם עליו הזעירים, מבריקים בירוק בהיר, מארח כעט עננים מעורפלים וכמעט שקופים – רשתות של עכבישות—ומאפשר את מלאכת מלכּוֹת טבע אלו.

התהלכתי בשעת בין ערביים להתבונן ברשתותיהן. כל אחת שונה, ובליבה של כל רשת מסתתרת עכבישה, רגליה אסופות פנימה, מחכה במרכז המנהרה. ישנן רשתות בצורת משפך, עם פתח רחב המתפרס על השיח, מתוחה כגרביון הגזור לרוחב. הרשת קולטת בקוריה חרקים כך שהם מחליקים פנימה אל החלק הצר. שמחתי ללמוד שבעלת בית זו מכונה מַשפֵּכַנית השיחים (Angelena orientalis).

בדף הפייסבוק "ארצות החמרה," כותב איגור ארמיח ש"כאשר העכבישה מרגישה רעידות, המעידות על נחיתת חרק, היא רצה, תופסת וגוררת את טרפה אל מקום מושבה הרגיל." כך מאוטטת לבעלת הבית רשת ממלכתה שאותה יצרה.

ישנה רשת נוספת, הדומה לטרמפולינה עמוקה, יצירתה של ערסלנית הגינה. היא שייכת למשפחת הערסלנים (Linyphiidae) , הגדולה ביותר בקרב משפחות העכבישים הצדים בעזרת רשת. אלא שהערסלנית איננה מתערסלת ברשת של עצמה אלא נמצאת מתחתיה תלוייה.

לאורך השיח ברחוב רמב"ן טמונות מספר רשתות המצטנעות במימדיהן, וגם כאלה שהתווספו להן תוספות והרחבות. אלו מעוררות דימוי של בנאי המחשב, כיצד ניתן לשפר את המבנה? ישנן גם רשתות עמוקות ורבות מימדים, ואני מדמיינת את בעלותיהן מהלכות וטוות את מרחבן הפנימי


טְוִיָת כורים כמרחב פנימי

עכבישות וסמלים

אכן כל עכבישה טוֹוה את עולמה, אחראית על מזונה ומחייתה. לא פלא שהעכבישה מהווה סמל עבור נשים בשל בריאת עולמה העצמאי, ניהול סביבתה וכלכלתה – מן פרילנסרית של הטבע.

האמנית הצרפתית-אמריקאית לואיז בורז'ווה, הידועה באמנות הפלסטית ובמיצגיה על יחסי אנוש, משפחה ואירוטיות, דימתה את אמה, תופרת במקצועה, לעכבישה. בפסל גדול ועדין, היא עיצבה שתי עכבישות, אחת גדולה במקצט מזוגתה, אם ובת, נוגעות-לא נוגעות במן ריקוד שברירי ועוצמתי.[1] ואולי זהו ריקוד אינטימי מסוג אחר; כמו פסליה האחרים של בורז'ווה, הקו בין הקרבה ההורית והקרבה האירוטית מטושטש, בעל השלכות מוכרות ומורכבות.

Spider Couple, 2003 ,לואיז בורז'ואה

אם ננכיח את האיכויות של הסמלים—השבריריות של החיים, העדינוּת של הכורים—נחווה את קשרינו החברתיים והתמיכה שאלו יוצרים כרכים וחזקים כאחד. מי מאיתנו לא חוותה כמה נחוצה תמיכה שכזו בעת משבר? כמה רך זה להיתמך ולנוח, להתאגן ברשת כזו, כמו בערסל.

הדימוי מזכיר לי עוד סצנה של מגע בין נשים - ברגעים שלפני לידה. הסוציולוגית הפינית הילמה קגנקוויסט תיארה את שהייתה בכפר הפלסטיני ארטאס בשנות ה-20, וכתבה שכאשר אישה עמדה ללדת—בעוד שהבריטים הכווינו נשים בערים ללדת בשכיבה על מיטה כנגד חוק הטבע והכבידה—היו נשות הכפר באות לבית היולדת ותומכות בה: אימה מאחוריה, אחיות או נשים אחרות מצידיה, והמיילדת מלפנים שתקבל את התינוק. בעוד שהיולדת כמו מרחפת מעל ל"אבן הלידה" המרופדת באדמה ובשמיכות לשם יתקבל הפעוט, היא נתמכת בצדדים במגע גמיש המגיב לתנועותיה, כמו ערסל של גופים נושמים, של תמיכה והחזקה.[2]

התנועה מתחוללת ביולדת ללא שליטתה— האין זה כך גם עם קושי רגשי הכבד לשאתו לבד, המבקש נוכחות בכדי להשתחרר? המצב הרצוי באינטראקציה הוא שגוף אחד יגיב אינטואיטיבית, מתוך קשב עצמי, לאחר.

המנהרה הכורית הפנימית מבקשת שאתחזק אותה, שאתהלך בה בהתמדה, בכדי שאוכל לארח רבדים שונים של חוויה, המוכרים והעפלים, כולם בלאו הכי משתנים.


יש דימוי אסוציאטיבי נוסף לעכבישה, של לכידה של טרף, של לשהות בבית ולתת למסתקרן ולמתעניין להגיע - הפאם פאטאל. דימוי זה מעורר אצלי חוויה אוטומטית של חוסר שליטה, ערפול, ושיכרון חושים. לאלו מתלווה חמיצות בבטן אודות התדמית הזו, מה שיוּנג היה משייך אולי ל"צל," הפן הלא-רצוי והלא-מוכר שבנו. אולי בהסתכלות אחרת ישנה אפשרות להתענג ולהתמסר לגל הזה שמגיע כמו מעצמו, מופעל כמו מתג ביולוגי ו"טבעי".

ואולי ישנו רובד אחר, נשי אך צלול יותר בדימוי הזה? דמות שאכנה הפאם ויוַאנט (femme vivante), אישה מלאת חיים, אשר מודעת לצל שלה. שוכנת ברשתה, היא מאפשרת לעצמה ולאחרים את הרשות להיות כפי שהם. היא משדרת תדר מהמרכז הכורי שלה, מזמנת איכויות רצויות וקִרבה.

לדימוי זה מתקרשת לי תמונה מעולם האמנות – יצירתה של Lena Yarinkura, אומנית ילידית מאוסטרליה, שראיתי בתערוכה בקיץ של 2018 ב Phillips Gallery –שבוושינגון די סי.

Spider, 2015 by Lena Yarinkura

על הקיר תלויה רשת גדולה ועכבישה במרכזה, יצירה מחומרים טבעיים: עלים שזורים, קליפת גזע עץ, פיגמנטים טבעיים, ונוצות. היוצרת היא חַברה בקואופרטיב קהילתי של יוצרים ילידים המקיימים מסורת של מלאכות עתיקות וקדושות, ומביעים את עצמם דרכה. מילותיה של לנה ירינקורה מלוות את היצירה, אותן אני מצטטת חלקית:

"In the beginning, I used to make baskets, and string bags, and mats . . . But I like to keep changing, always new. . . I can't just make one. No! Because I've got a lot of Dreamings."

כאן המסורת העתיקה פרושה ומתחדשת. הטבע הוא מקור הדימויים הראשוניים שלנו, יסודי ואין-סופי, מתגלה בפרטי פרטים. לכד את תשומת לבי הקשר בין הרשת הזו לחלומות שבסוף הציטוט, שמזכיר לוכד חלומות המשוייך לשבטי צפון אמריקה. גם הוא מעוצב כרשת עם נוצות.


מדימויי הטבע ניתן להבין לעומק תהליכים ואת הקצב שלהם. היום אני מבקשת להיות עכבישה בביתי – לטוות סביבי את המעטפת הרכה שתווסת את עולמי, כך שאוכל להסתובב ברכות, לבדוק כיצד אוכל להביא אותה לכל מפגש. כשהמאמץ מעייף והשרירים מבקשים מנוחה מההתרחבות הפנימית הזו, אבקש גם לסגת פנימה ולהתערסל בתוך המנהרה.

[1] זוג העכבישות “Spider Couple” הוצג בתערוכה של בורז'ווה במוזיאון תל אביב ב-2018.

[2] Granqvist, Hilma 1947. Birth and Childhood Among The Arabs. Studies in a Muhammadan village in Palestine, Helsingfors, Sӧderstrӧm & Co. Fӧrlagsaktiebolag, pp.61-2, 70.

20 views0 comments