Search

עכבישות

Updated: Sep 9, 2019

עכבישות

חיפה, מאי 2019

ראיתי אותן בשיחים לאורך רחוב רמב"ן, במרחק הליכה קצרה מביתי. כל כך קרובות, ואילו רק לאחר כשנה בשכונה, אני מתוודעת אליהן בפנייתי שמאלה מהכניסה לַבניין. הרחוב מתעקל בְּעלייה ולאורך המדרכה שוכנות העכבישות בקרב שיחים שופעים, שמעבר להם נפרשת העיר במדרון אל הים. הבולטים בריח ובמראה הם שיחי הלַנְטַנָה, המוכרת לרובינו כגדר חיה עם ניחוח ייחודי ופריחה בצבעים שונים: שילוב של ורוד וצהוב, או אדום וכתום עז, וגם של לילך חדגוני וצנוע, המזכיר לי את החצר הקדמית בשיכון של סבתי. היא אהבה במיוחד את הלנטנה הסגלגלה שאת שמו ביטאה "לִילַה", בשפת אימה. ברחוב רמב"ן יש לנטנה לילכית המשולבת עם שיח אחר, אנונימי במראו. את שמו אינני מכירה; גם לא את פריחתו, אם אי פעם התאפשרה, שהרי הגוזמים משטחים אותו פעם אחר פעם. מַצָעו הצפוף של השיח, עם עליו הזעירים, מבריקים בירוק בהיר, מארח כעט עננים מעורפלים וכמעט שקופים – רשתות של עכבישות—ומאפשר את מלאכת מלכּוֹת טבע אלו.


התהלכתי בשעת בין ערביים להתבונן ברשתותיהן. כל אחת שונה, ובליבה של כל רשת מסתתרת עכבישה, רגליה אסופות פנימה, מחכה במרכז המנהרה. ישנן רשתות בצורת משפך, עם פתח רחב המתפרס על השיח, מתוחה כגרביון הגזור לרוחב. הרשת קולטת בקוריה חרקים כך שהם מחליקים פנימה אל החלק הצר. שמחתי ללמוד שבעלת בית זו מכונה מַשפֵּכַנית השיחים (Angelena orientalis).



בדף הפייסבוק "ארצות החמרה," כותב איגור ארמיח ש"כאשר העכבישה מרגישה רעידות, המעידות על נחיתת חרק, היא רצה, תופסת וגוררת את טרפה אל מקום מושבה הרגיל." כך מאוטטת לבעלת הבית רשת ממלכתה שאותה יצרה.


ישנה רשת נוספת, הדומה לטרמפולינה עמוקה, יצירתה של ערסלנית הגינה. היא שייכת למשפחת הערסלנים (Linyphiidae) , הגדולה ביותר בקרב משפחות העכבישים הצדים בעזרת רשת. אלא שהערסלנית איננה מתערסלת ברשת של עצמה אלא נמצאת מתחתיה תלוייה.


לאורך השיח ברחוב רמב"ן טמונות מספר רשתות המצטנעות במימדיהן, וגם כאלה שהתווספו להן תוספות והרחבות. אלו מעוררות דימוי של בנאי המחשב, כיצד ניתן לשפר את המבנה? ישנן גם רשתות עמוקות ורבות מימדים, ואני מדמיינת את בעלותיהן מהלכות וטוות את מרחבן הפנימי


.

טְוִיָת כורים כמרחב פנימי

עכבישות וסמלים

אכן כל עכבישה טוֹוה את עולמה, אחראית על מזונה ומחייתה. לא פלא שהעכבישה מהווה סמל עבור נשים בשל בריאת עולמה העצמאי, ניהול סביבתה וכלכלתה – מן פרילנסרית של הטבע.

האמנית הצרפתית-אמריקאית לואיז בורז'ווה, הידועה באמנות הפלסטית ובמיצגיה על יחסי אנוש, משפחה ואירוטיות, דימתה את אמה, תופרת במקצועה, לעכבישה. בפסל גדול ועדין, היא עיצבה שתי עכבישות, אחת גדולה במקצט מזוגתה, אם ובת, נוגעות-לא נוגעות במן ריקוד שברירי ועוצמתי.[1] ואולי זהו ריקוד אינטימי מסוג אחר; כמו פסליה האחרים של בורז'ווה, הקו בין הקרבה ההורית והקרבה האירוטית מטושטש, בעל השלכות מוכרות ומורכבות.


Spider Couple, 2003 ,לואיז בורז'ואה

אם ננכיח את האיכויות של הסמלים—השבריריות של החיים, העדינוּת של הכורים—נחווה את קשרינו החברתיים והתמיכה שאלו יוצרים כרכים וחזקים כאחד. מי מאיתנו לא חוותה כמה נחוצה תמיכה שכזו בעת משבר? כמה רך זה להיתמך ולנוח, להתאגן ברשת כזו, כמו בערסל.


הדימוי מזכיר לי עוד סצנה של מגע בין נשים - ברגעים שלפני לידה. הסוציולוגית הפינית הילמה קגנקוויסט תיארה את שהייתה בכפר הפלסטיני ארטאס בשנות ה-20, וכתבה שכאשר אישה עמדה ללדת—בעוד שהבריטים הכווינו נשים בערים ללדת בשכיבה על מיטה כנגד חוק הטבע והכבידה—היו נשות הכפר באות לבית היולדת ותומכות בה: אימה מאחוריה, אחיות או נשים אחרות מצידיה, והמיילדת מלפנים שתקבל את התינוק. בעוד שהיולדת כמו מרחפת מעל ל"אבן הלידה" המרופדת באדמה ובשמיכות לשם יתקבל הפעוט, היא נתמכת בצדדים במגע גמיש המגיב לתנועותיה, כמו ערסל של גופים נושמים, של תמיכה והחזקה.[2]


התנועה מתחוללת ביולדת ללא שליטתה— האין זה כך גם עם קושי רגשי הכבד לשאתו לבד, המבקש נוכחות בכדי להשתחרר? המצב הרצוי באינטראקציה הוא שגוף אחד יגיב אינטואיטיבית, מתוך קשב עצמי, לאחר.

המנהרה הכורית הפנימית מבקשת שאתחזק אותה, שאתהלך בה בהתמדה, בכדי שאוכל לארח רבדים שונים של חוויה, המוכרים והעפלים, כולם בלאו הכי משתנים.


*


יש דימוי אסוציאטיבי נוסף לעכבישה, של לכידה של טרף, של לשהות בבית ולתת למסתקרן ולמתעניין להגיע - הפאם פאטאל. דימוי זה מעורר אצלי חוויה אוטומטית של חוסר שליטה, ערפול, ושיכרון חושים. לאלו מתלווה חמיצות בבטן אודות התדמית הזו, מה שיוּנג היה משייך אולי ל"צל," הפן הלא-רצוי והלא-מוכר שבנו. אולי בהסתכלות אחרת ישנה אפשרות להתענג ולהתמסר לגל הזה שמגיע כמו מעצמו, מופעל כמו מתג ביולוגי ו"טבעי".


ואולי ישנו רובד אחר, נשי אך צלול יותר בדימוי הזה? דמות שאכנה הפאם ויוַאנט (femme vivante), אישה מלאת חיים, אשר מודעת לצל שלה. שוכנת ברשתה, היא מאפשרת לעצמה ולאחרים את הרשות להיות כפי שהם. היא משדרת תדר מהמרכז הכורי שלה, מזמנת איכויות רצויות וקִרבה.


לדימוי זה מתקרשת לי תמונה מעולם האמנות – יצירתה של Lena Yarinkura, אומנית ילידית מאוסטרליה, שראיתי בתערוכה בקיץ של 2018 ב Phillips Gallery –שבוושינגון די סי.


Spider, 2015 by Lena Yarinkura

על הקיר תלויה רשת גדולה ועכבישה במרכזה, יצירה מחומרים טבעיים: עלים שזורים, קליפת גזע עץ, פיגמנטים טבעיים, ונוצות. היוצרת היא חַברה בקואופרטיב קהילתי של יוצרים ילידים המקיימים מסורת של מלאכות עתיקות וקדושות, ומביעים את עצמם דרכה. מילותיה של לנה ירינקורה מלוות את היצירה, אותן אני מצטטת חלקית:


"In the beginning, I used to make baskets, and string bags, and mats . . . But I like to keep changing, always new. . . I can't just make one. No! Because I've got a lot of Dreamings."


כאן המסורת העתיקה פרושה ומתחדשת. הטבע הוא מקור הדימויים הראשוניים שלנו, יסודי ואין-סופי, מתגלה בפרטי פרטים. לכד את תשומת לבי הקשר בין הרשת הזו לחלומות שבסוף הציטוט, שמזכיר לוכד חלומות המשוייך לשבטי צפון אמריקה. גם הוא מעוצב כרשת עם נוצות.


*


מדימויי הטבע ניתן להבין לעומק תהליכים ואת הקצב שלהם. היום אני מבקשת להיות עכבישה בביתי – לטוות סביבי את המעטפת הרכה שתווסת את עולמי, כך שאוכל להסתובב ברכות, לבדוק כיצד אוכל להביא אותה לכל מפגש. כשהמאמץ מעייף והשרירים מבקשים מנוחה מההתרחבות הפנימית הזו, אבקש גם לסגת פנימה ולהתערסל בתוך המנהרה.




[1] זוג העכבישות “Spider Couple” הוצג בתערוכה של בורז'ווה במוזיאון תל אביב ב-2018.

[2] Granqvist, Hilma 1947. Birth and Childhood Among The Arabs. Studies in a Muhammadan village in Palestine, Helsingfors, Sӧderstrӧm & Co. Fӧrlagsaktiebolag, pp.61-2, 70.

20 views0 comments

Recent Posts

See All

“We are moving from a familial, parent-child relationship in the workplace to an adult-adult relationship with our organizations, with all the shock, difficulties, triumphs, and fears that entails.” –